עוד סיפור על אימא בלידה. כשהסבתא מתה בזמן ההיריון

דבורה היגיעה אלי באמצע ההיריון. יש לה אחות גדולה והיא כמעט לא בקשר איתה. אביה נפטר כשהיתה נערה ואימה מתה בשמן שהיתה בהריון עם ילדתה הבכורה בת הארבע.

למרות שכבר עברו 4 וחצי שנים היא עדיין  באבל קשה על מות אימה. אימה והיא היו זוג משמים. הן היו חברות. אמה היתה לה בת סוד אוהבת וקשובה.

התחושה שנשארה ללא ליווי אוהב, למרות הבעל המקסים והתומך הייתה קשה.

ירידת המים קרתה בשבת. דבורה תכננה לידה טבעית. הייתה מבואסת קשות שיש ירידת מים כי פחדה שלא תתפתח לידה מהר ויצטרכו לזרז את הלידה עם פיטוצין. גם הלידה הראשונה התחילה בירידת מים אולם אז היא שוכנעה על ידי הצוות לקבל פיטוצין ולהתחיל את הלידה. הלידה הזו , הראשונה היתה ארוכה מאד. דבורה נשארה עם תחושה של החמצה משום שציפתה ללידה טיבעית, ותחושה של חוסר שליטה על מה שקרה בלידה הקודמת. הלידה הראשונה היתה גם מלווה בתחושת בדידות קשה שכן עדין היתה בשוק ממות אמה במהלך ההריון.

היא ובן זוגה הגיעו לחדר לידה בצהרים. המוניטור היה תקין המדדים מצוינים והיא קיבלה חדר במחלקת יולדות בהיי ריסק שם מאושפזות היולדות לפני לידה. עצם השהות בבית החולים הכניסה אותה לסרטים. סרטים על האשפוז של אימא שלה. על הטיפולים שקורים בבועה הזו שנמצאים בה כשתומכים בבן אדם קרוב ואהוב כשהוא חולה. סלידה מפרוצדורות רפואיות וחוסר אימון במערכת. עברו כמה שעות ועוד כמה שעות ואין שום צרצור. אבל הרגשתי שעצם השהיה במקום הזה, שלאורך כל הדרך היא קראה לו "המקום הנורא הזה" מרגיעה אותה. פתאום הסתבר שהאחיות ממש מקסימות, קשובות, נחמדות. ושהאשפוז הזה הוא אחר מהאשפוז של אימא שלה. כי כאן עוד מעט יגיע תינוק.

אבל רמות הסטרס הגבוהות לא עשו לה טוב. היא לא הצליחה לישון בלילה כי חברותיה לחדר דיברו בטלפון ונחרו. למרות שהמיטה שלה היתה מוצבת ליד החלון והיא שמחה על מרחב השמים שנגלה לעיניה. השעות נקפו והנה כבר 24 שעות. אנטיביוטיקה מניעתית, עוד מוניטור, עוד בדיקה וצירים? נאדה!!!!

עוד יום עובר וכבר יום שני אחרי הצהרים. שום צירצור…

הלילה שוב היה לא קל והיא כבר עייפה. מדברת בלי הרף על האימא המתה, איך היא מצטערת שלא עזרה לה יותר, איך לא שכנעה אותה להילחם חזק יותר, למה היה לה קשה לתמוך בה ממש ואפילו כעס גדול מאד על הנטישה המעצבנת והמכעיסה הזו דווקא בזמן שהיא הכי זקוקה לה. רגשות מעורבים של אבל וכעס ואשמה ותחושת נטישה הדדית. של דבורה את אימא שלה ועל הנטישה של האימא.

כבר יום שלישי. הצוות בהיי ריסק כבר מודיע שאוטוטו זירוז מגיע. עוד הומאופטיה, דמיון מודרך, טיפול רפלקסולוגי, טטא הילינג, רייקי. ואין צרצור באופק. הלחץ גובר. עקב הסלידה העמוקה מכל פרוצדורה רפואית כל מנת אנטיביוטיקה מתקבלת בבעתה כל ספירת דם לבדוק אם מתפתח זיהום בלחץ היסטרי.

כעבור 56 שעות, הוכנסה דבורה לזירוז בחדר לידה. כאן האבל כבר היה מושלם. האבל על הפנטזיה, האבל על הבדידות. האבל והאכזבה מהגוף ש"בוגד" ולא יצר צירים לבד. דאגה עמוקה איך יתפתח התהליך. האם היא תצטרך לקחת אפידוראל למרות הפחד הנוראי שלה מהכנסת המחט לתוך עמוד השדרה. בקיצור רמות סטרס קשות.  דמיון מודרך. נשימות. עיסויים. חיבוקים. ניסיונות לעזור רגשית, לאהוב, לראות את הצד החיובי בכל דבר.

הלידה התקדמה לאט. הצירים הדחופים והחזקים שהתפתחו עם הפיטוצין הכניסו את התינוק ללחץ. דבורה לא הצליחה להירגע. סוף סוף קצת מנוחה אחרי שקיבלה אפידוראל

ואז חל מהפך דרמטי. המוניטור התחיל להשתגע. ירידות דופק קשות. החום עלה.

התינוק נולד בניתוח קיסרי חירום ביום רביעי בלילה. הוא רגוע להפליא. מבט חכם במיוחד. ודבורה? דבורה מנסה להבין איך להיות אימא לשניים. היא מאושרת ומקבלת את הלידה הזו לאט לאט כמשהו שככה היה צריך לקרות. היא גם עצובה. שמחה ועצב בעת ובעונה אחת.

כמה הרהורים על הלידה הזו:

היריון ולידה תמיד מציפים ובעוצמה גדולה סיפורים מהעבר. מערכות יחסים עם הורים . פגיעות גופניות ופגיעות מיניות. זה קורה כי בתקופה כזו הולך ומתרקם שינוי. שינוי גופני גדול , שינוי בתדמית העצמית ושינויים במהלך חיינו. שינויים כאילה מטבע הדברים מציפים את ההיסטוריה שלנו ואת החלקים שזקוקים לבירור ועיבוד. מוות של אימא הוא משמעותי לכל אדם ולא משנה מה היתה מערכת היחסים שלנו איתה. כשאת בהריון התפישה האימהית , הפנטזיות, הרצונות, הדגמים שבהם נתקלנו ומה זו הורות בשבילנו, נהיים אקוטיים ומאד מעשיים. חווית אבל קשה ובלתי פטורה משפיעה עלינו ולוקח זמן ארוך לעבד אותה. אילה מה שמכונים "האורחים השקטים בחדר לידה" אילה השקופים. החוויות הטובות, מערכות היחסים, הפגיעות, הנטישות השמחות האהבות והפחדים שלנו.

מה אפשר לעשות?

קודם כל לראות ולהבין שזה עולה ושזה טבעי. לראות אם יש סיפורים כאילו שנתקעו באיזה שהוא מקום בדרך. ולעשות עם זה עבודה…..