אימא קרובה או מלחיצה. או גם וגם?

אילנה תרגלה אצלי יוגה בזמן ההיריון. היא אישה מקסימה באמת. צחקנית חייכנית אופטימית רגועה ואינטליגנטית. היא כבר לא צעירונת. בת 43 זו לה הלידה הרביעית שבבית ילדים בני 13, 10, 5.

מהתחלה היא אמרה שרוצה לידה כיפית לתינוק הזה. היא הייתה מאד ברורה עם מה שהיא רוצה. להגיע מבעוד מועד לחדר לידה, להעביר צירים באמבטיה וכשיבואו הצירים החזקים האלה. צירי הלחץ להיות עם מיילדת בחדר לידה.

ברורה ברורה אבל איך מייצרים כזו מציאות?

החלטנו לתכנן את זה עם צוות חדר הלידה. נקבעה פגישה עם מיילדת מבעוד מועד וזו לא הבטיחה שזה אפשרי אבל רשמה את מה שאילנה רצתה והבטיחה לפחות לנסות.

יום ראשון בבוקר טלפון מאילנה. היא חיכתה את כל סוף השבוע עם צירים נחמדים כי ערן היה בחו"ל וגם אני. אמרה שיש צירים חלשים כל הזמן ושהם יוצאים לחדר לידה.

בשעה 8 בבוקר אנחנו מגיעים לחדר לידה בצוות הקרוב: ערן, אילנה, התינוק שעדין בבטן ואימא של אילנה.

עיסויים בגב נשימות. הצירים מתחזקים. הסבתא ברקע בלחץ. אבל אילנה כבר מראש אמרה שהיא ואמה חברות ממש ממש טובות. אמה עוזרת לה ומעורבת מאד בכל מה שנעשה בבית. כיוון שערן נמצא הרבה בחו"ל הן מבלות זמן רב ביחד. אבל אימא בלחץ. ואני בלחץ מאימא שמלחיצה את היולדת. כל מיני עצות לזירוז התהליך ורעיונות ודיבורים. אני מוצאת את עצמי בעיקר מרגיעה אותה.

למזלנו באותו בוקר כל המלאכים הכי טובים היו בצוות.

קיבלנו אישור להיכנס לחדר שיש בו אמבטיה למרות שהוא חדר שבדרך כלל סגור אם שאר חדרי הלידה לא מלאים. בלי מוניטור, כי אחד כבר נעשה במיון והיה תקין, בלי לפתוח וריד. שקט וחושך בחדר. ערן עולה על בגד ים. המים נעימים. שקט לגמרי. אילנה נושמת. ערן והיא צוות מעולה. האהבה הכבוד הדיוק ביניהם מרגש במיוחד. ואני ואימא עומדות מחוץ לחדר מקשקשות. אני עדין מנסה להרגיע אותה. הפתיחה עדין קטנה. אבל. כמו שתמיד אני מסבירה. פתיחה ומספרים לא רלוונטיים בלידה. אם עברת כבר שעות טובות עם צירים סדירים וטובים ברור שכל הזמן קורה משהו. המערך ההורמונאלי מתעצם ומשתנה לפי הצורך. התינוק מפלס לו דרך ומסתדר באופן האופטימאלי. ובעיקר הנפש שלנו מעכלת לאט, לאט את מה שהולך להיות. גם אם זו לידה רביעית ואת כבר יודעת מה את רוצה בחיים אפילו אז התהליך הזה של הלידה ולהיות שוב אימא הינו תהליך שפועל תוך כדי עיכול בקצב שמתאים ליולדת ולתינוק שלה. כך שפתיחה של 2 סנטימטר היא מבטיחה במיוחד שקורה משהו עמוק. בשעה רבע ל1 המיילדת המקסימה סיגל, מציעה לסבתא ללכת לאכול משהו.

ברגע שהסבתא הלכה למזנון השתנה משהו. הצירים התחזקו ממש. אילנה נהיתה עצבנית וסוערת, אני וערן מסתכלים אחד לשני בעיניים ומבסוטים כי מבינים שהיא בשלב המעבר. אילנה התחילה לקטר ולומר שנמאס לה כבר ואולי אפידורל. סיגל בשקט האופייני לה עזרה לאילנה לצאת מהמים, פתחה את ערכת הלידה ואמרה שאפשר כבר ללדת. אילנה עלתה על המיטה, התחילה ללחוץ כשהיא עומדת על הברכיים עם הפנים למסעד המיטה. אני מנפנפת במניפה כי נהיה לה חם. מניחה מטליות קרות על המצח. ערן מעודד מחזיק את היד מנשק ומתרגש .בשעה 1:18 היגיע תינוק מתוק לעולם. קצת פועה פוקח לאט עיניים לחדר המואר בעדינות. וסבתא? סבתא לא האמינה שזה קורה לה. "אבל רק הלכתי לאכול בורקס והפתיחה הייתה 2 סנטימטר איך זה יכול להיות?!!! איך פספסתי את זה?

כמה הרהורים על הלידה הזו.

סבתא וסביבה מלחיצה זה טבעי אבל צריך לדעת להתמודד עם זה. במקרה הזה ובמקרים נוספים בחיי היומיום מערכת היחסים טובה. וגם אם הסבתא לחוצה ודואגת זה מתקבל בסדר. התפקיד של סבתא, לדאוג. לא?

במקרה הזה המיילדת המופלאה הבינה שהמערכת הזוגית כל כך טובה כאן שכל התערבות חיצונית, ולו הקרובה ביותר רק מעכבת את התהליך. עצם העובדה שהיולדת בתת המודע ידעה שהאימא נמצאת בסביבה אבל לא לוטשת עיניים ודואגת אלא נמצאת במרחק סביר בסביבה, אפשר לה להיכנס עמוק יותר לתהליך של עצמה מבלי לדאוג לכך שהיא מלחיצה את אימא שלה. כל השלב הזה לקח אולי חצי שעה. אבל ההרחקה של האימה מקרבת חדר הלידה נתן ליולדת מרחב של שחרור אמיתי. הסבתא הייתה מתוסכלת והביעה את זה בחוסר האימון במילים שביטאו סוג של תחושת פספוס ואפילו אולי ייסורי מצפון על הנטישה. "הנטישה".

והתינוק? יונק. מבסוט.