על חינוך ילדים ,טלפון חכם קטן, ובהלה.

מתחבטת ומתלבטת כבר שבוע קשות, עמוקות, בכאב, בסקרנות, בתהייה עמוקה, בעניין חינוך , תקשורת , ומה קורה בעידננו המוטרף.

הטלפון הולך ונהיה חכם יותר ויותר. גם המחשב. מן יצורים שיש להם קיום עצמאי משלהם אישיות רצונות ובינה מיוחדת אחרת.. מה אומר ומה אדבר, בינה אחרת לגמרי. סוג אינטליגנציה חדש. אינטליגנציה טלפתית מוחלטת. נוגעת לא נוגעת על משהו במשהו, מה זה נוגעת? מקרבת את קצה אצבעי הנראית פתאום כה מגושמת, למכשיר קטן ומוכשר, ובאותו הזמן, חלקי שברירי שניות מישהו במקום כל שהוא על פני כדור הארץ אשכרה יודע בדיוק מה אני חושבת..!!!!

ואז הוא מתקלקל. או עושה מה שבא לו. מעדכן את עצמו ואני יושבת מולו ומחכה. לא מודיע, לא מבקש רשות מתחיל עדכון. מי עדכון? למה עכשיו? מה זה עדכון? איזה שינויים יוטחו בפני ובפני אצבעותיי על המקלדת כשכבודו יסיים להתחשבן עם עצמו.!

משתלטת עלי תחושת מועקה. הגוף מעיד על התקף חרדה. משהו בתוך הגוף מתכווץ, מתאמץ, מתבונן על הפלא החדש הזה, שפה חדשה, התמודדות חדשה כמו תינוקת חדשה שבאה לעולם וצריכה ללמוד את הכול מהתחלה.

והיחידה שיש על מי לסמוך זה אני. לא שאני מתיימרת להבין את הפלא הזה לבד. לפתח שרירים כל כך מורכבים כמו הבינה החדשה הזו, נשגב מיכולותיי. אבל אני כבר מספיק זקנה ומספיק חכמה לדעת לבקש שילמדו אותי. אבל אולי לא מספיק זקנה וחכמה לדעת שהכול בסדר. או אולי אין לי את השבב הזה במוח שיחזיר אותי לימי התום של התינוקות שבהם התינוק יודע שיש על מי לסמוך, ושאין ממה לפחד. זה פשוט טבעי לגמרי ללמוד שפה, ללמוד ללכת, ללמוד להאמין, ללמוד על גרמי השמים, ללמוד איך על העור מרגישים המים, פשוט להיות ולהיות פתוחה מספיק בלי יותר מידי "ראש" אלא בעיקר "להיות".

ובמקביל רואה אמהות צעירות, מקסימות נהדרות, חכמות, יפות, מלאות שמחת חיים אבל לאט רואה במקביל שאותו התקף חרדה מבצבץ ונוגס במהלך הזורם של העובדה הפשוטה שהכול בסדר.

למה אני מתכוונת?

שאלה: איפה השילוב המיוחד שיעביר לתינוק את אותה תחושת נפלאות ומיוחדות שישרה בה, כדי שידע שהכול בסדר. שאפשר ללמוד בינה חדשה , ללמוד עולם שלם של כישורים מכל תחומי וגווני העולם, השילוב שייתן לו גם לנסות לבד , להאמין בכוחו, שידע גם לשבת 10 דקות לבד , שידע שיש מקום לחזור אליו כי משם יצא והמסעות לגילויי העולם הם פשוט נפלאים ולא צריכים להיות כל הזמן תחת החשש שמשהו נורא לא יצליח, שיקרה אסון?

איפה השילוב של הכוונה , מצד אחד,ושילוח מהקן בברכת דרך צלחה, מצד שני?

טוב. הולכת לתרגם את כל הנ"ל לעברית. גם לעצמי.

קבוצה של אמהות נהדרות, יפות, מוכשרות, חכמות, …כבר אמרנו. 3 ילדים מופלאים בני שנתיים עד 4 , יש.

אוכל יש. בריכה יש. יתושים-גם. הילדים מטבעם רוצים לחקור. לומדים עולם חדש. האמהות לא מפסיקות לרגע לטרטר להם. סליחה על הבוטות. מחמאות. על כל נוד מוחאים כפיים. על כל עימות ולו הקטן ביותר על ענף בחצר מתערבות. תיתן לו, אל תיקח לו, הוא עצוב, …….

והאוכל. יחי אושוויץ!!! לכולנו יש תעודת בגרות משם. ואיך זה נראה? אפשר לתאר. בוא לאכול, התלכלכת, שב, אולי עוד עגבנייה? הוא לא אכל היום כלום, תשתה, חם היום…..

נסיכים ונסיכות. הכול ניתן להם כדי שיהיה להם בטחון עצמי, כדי שיהיו מאושרים, כדי שיהיו חכמים, כדי שיוכלו לעמוד על דעתם ….כדי…כדי….כדי….

ואז , בטיול משפחות בזאקי, ערימת הסייחים הצוהלים בני ה11 שועטים ללא רסן קדימה בריצה מטורפת עושים את הנחל ב20 דקות, אין דין ואין דיין, טבע? מה זה? לעזור לקפל אוהלים? מה אנחנו פריירים? לעזור למי שמועד בנחל? מה אני עזרה סוציאלית?

ושנבין כולנו, גם אני, אנחנו אנשים טובים. ממש. עם ערכים, ויכולות, המון אהבה שדואגים עד אי עצימת עיניים בלילות שהכול יהיה בסדר.

ממקום מבוהל , ממקום שלא מאמין בדור הצעיר. ממקום ששם את הילדים כל כך במרכז שאין להם ברירה אלא לגדול להיות נרקיסיסטים שחושבים רק על עצמם. מאיפה שידעו משהו אחר? כל השנים הם הנסיך והנסיכה, הייתכן שיש עוד כמה נסיכים בביצה?

כשהייתי בגמביה נסעתי רחוק, רחוק. לעיר- יענו עיר, במרכז אורכה של המדינה. ישבתי שם עם כמה נשים, במכון היופי בכפר/עיר/עיירה, שעזה נחשבת שיא הפאר לעומתה. נשים שחורות כן, כושיות, חלקן יפות חלקן לא. נשים. במכון יופי שמוכר את התחושה :"אני מהממת" לחברותיהן, בשזירת שיער, באיפור, הלאקים הצבעוניים, בחור הנידח והעני מאד הזה.

חם ברמת ה"להראות כמו שכרגע יצאתי מהמקלחת שעשיתי עם הבגדים" רטובה מזיעה עד קצות השערות. מישהי גייסה כמה דלסי והלכה להביא בקבוק קולה. איזו חגיגה… ואז , בטכס רב רושם, הושיבו בנות הבוטיק איזה 7 ילדים על האדמה בחוץ. לפי הגיל. פתחו את בקבוק הקולה. נמזגה כוס אחת כמעט עד שפתה והאישה הכי בכירה שתתה בתענוג עילאי את כוס הקולה שלה. היא לקחה את הזמן ליהנות מכל שלוק. כולם מסביב שותקים. בולעים יחד איתה ומתענגים על טעם הקולה הזורם על לשונה. כשסיימה את כוס הקולה שלה מזגה עוד כוס. לאותה הכוס. והאישה השנייה בטכס רב רושם, באיטיות המתאימה למעמד המרגש לגמה לגימות קטנות ואיטיות , ליהנות מכל רגע. עכשיו היגיע תור הילדים. הגדולה שבהן קיבלה כוס מעט פחות מליאה, אמרה תודה והתענגה על דקות התהילה שלה. וכך לפי הסדר, לפי הגיל, באותה כוס, שתו הילדים אחד אחרי השני. עד שנגמרה הקולה בבקבוק.

כשישבתי בחושה בתאילנד עם המיילדות הבורמזיות, כשהייתי בהודו בג'ונגל, היו מלא ילדים מסביבי. ילדים שאימא אוהבת, שכל הקומפאונד- המתחם השבטי המסוים אוהב. ילדים שהתרוצצו שהיו עסוקים בענייניהם, שעזרו, שלקחו, שהביאו, שרצו לבודקה שמשמשת כמכולת השכונתית להביא משהו. ילדים שהם לא נסיכים. ילדים שיודעים שיכולים להסתדר, שצריכים, אפילו מכורח, להסתדר.

ואני תוהה. נמצאת כבר זמן, בעצם כמעט כל חיי, בשאלה, ב"לא ברור" הזה: איך עושים את השילוב. איך גם מביטים בילד שידע בכל גופו ומאודו שהוא הכי שבעולם, ובמקביל , תוך כדי, שידע שגם יש אחרים?

איך לתת לו את התחושה שהכול הוא יכול? שהעולם פתוח ובטוח שאפשר לפתוח את בית החזה, את הגוף, את הנפש ולטעום ולחוות ולא להפסיק להתפלא ולנשום את כל מה שקיים, ולדעת שיש גבולות ושאיפה שיצטרף יוכל לבקש עזרה.

איך אנחנו כהורים יכולים לתת לו להיות.פשוט לשבת בצד ולהתבונן בו לומד וחי בעולם של אינטליגנציות שבשבילנו הן שפה חדשה, גם בשכל גם באינטואיציה , גם בטלפתיה, וגם וגם וגם?

איך כמו שאמר הרבי מקוצק: שהאדם יסתובב בעולם עם פתק בכל כיס. על פתק אחד כתוב" למעני- נברא העולם"

ובפתק השני כתוב: " ואנוכי –עפר ואפר"……