מה זה אפס הפרדה?

אני ואפס הפרדה:

כשבני הרביעי נולד לפני 15 שנה, בן הזקונים שלי הייתי בת 41. היה ברור לי שהתינוק הזה לא יילקח ממני ולו לשנייה ללא אישורי.

זה היה אחרי שהגדולים,  שהיו אז בני 16, 14, 11 נולדו ונלקחו ממני למרות מחאותיי. אני לא מאשימה אף אחד בבורותי הצעירה, אלא רק זוכרת את הלילה ההוא, אני  אחרי לידה , כששכבתי לבדי במסדרון להתאוששות וכל גופי ונשמתי צרחו על הגזלה. מיד אחרי שהועברתי למחלקה, לא חיכיתי לאף מיילדת ירדתי לבד מהמיטה וזחלתי, אשכרא זחלתי לתינוקייה להתאהב בקטנה.

וכך, לפני הולדת בני הרביעי כתבתי מכתב למנהל תל השומר והודעתי לו שהתינוק הזה לא יילקח ממני. הוא ענה לי במכתב קצר שמבחינתו אני יכולה ללכת ללדת בבית חולים אחר.

בלי שום התנצלויות בלי שום דיבורים וניסיונות להסביר איך זה לא יקרה. לא שמרתי את המכתב. אז לא הבנתי שצריך לשמור עליו לדראון עולם. לא משנה. החוויה נצרבה היטב בזיכרוני. למותר לציין שהתינוק הזה נשאר מעט מאד בתינוקייה. למרות משלחות האיומים וההפחדות וההוראות.

התינוק ואמא לפני 4 שנים. סיפור מקרה.

לפני 4 שנים ליוויתי לידה מופלאה של זוג מיוחד במינו. טוב. כל הזוגות מיוחדים אבל הזוג הזה היה מחובר במיוחד. סיפור הכרות חובק עולם, מעבר על כל כללי המשחק המקובלים בחברות שונות, חציית גבולות ומודעות סופר עמוקה לדרכם המיוחדת והמוארת. הלידה הייתה לידה טבעית. למותר לציין שהיא הייתה עוצמתית בצורה בלתי רגילה, ללא שום התערבויות.  מיד לאחר הלידה, המיילדת התחילה בהטפת מוסר ארוכה מדוע שווה לאימא להשאיר את התינוק בתינוקייה.

"את אחרי לידה, בשביל מה לך להיות אתו. את חייבת לנוח. אל תדאגי אנחנו נטפל לך בתינוק. מה אכפת לך, אחר כך תצטערי שלא ניצלת את הזמן ונתת למישהו אחר לטפל בו. את עוד לא יודעת אבל להיות אימא זה כל כך קשה. חוסר השינה יגמור אותך.  ועוד ועוד ועוד. בעודי המומה מקשיבה לדברים החלטתי לנסות ולהפסיק ברוך ובנועם את מסע ההשמצות על האימהות הטובענית והתובענית ואמרתי בשקט ליולדת כי כיוון שהלידה הייתה טובה ובריאה, באם היא תרצה יש אפשרות לחתום וללכת הביתה כעבור 12 שעות.

כמות הקיטונות שחטפתי על הראש הייתה מבהילה. ונבהלתי.

כתבתי מכתב רך ואוהב למיילדת. סיפרתי לה על הזוג, איך הכירו על הדרכים המופלאות שבהם למרות כל הסיכויים הצליחו לדעת ולהגשים את חיבורם. דיברתי במכתב על תפישות עולם שונות ועל היכולת של אנשים שונים לפעול בדרכים שונות. כתבתי על ההבנה העמוקה שלי את המערכת שנוטלת עליה את מלא האחריות ושאני בטוחה שהדברים נבעו בדיוק מהמקום הזה אבל אולי במקרים ספציפיים שווה לחשוב על התאמה מדויקת לצרכים אינדיבידואלים

יום ראשון על הבוקר טלפון מאחראית חדר הלידה. שעה היא צרחה עלי על חוצפתי. על חוסר האחריות שלי. ואיך אני מעיזה להביע את דעתי מבורותי העמוקה ובאיזה זכות ועוד ועוד ועוד.

במהלך כל השנים האלה הטרידה אותי המחשבה איך יתכן שכולם מסכימים שתינוק מקומו עם אימו, וכן, גם כל אנשי המקצוע שדיברתי איתם הסכימו כי התינוק זקוק לאימו והאם זקוקה לתינוק באותו האופן.

תינוק אחרי לידה צריך להיות עם אימא שלו. סיבות.

במחקרים רבים קיימת הסכמה כי מיד אחרי לידה קיים מערך הורמונאלי תודעתי אחר שמטרתו ליצור קשר וחיבור ראשוני הטבעתי בין התינוק למטפלו. כי אנחנו כמו כל בעלי החיים מתוכנתים באופן פיזיולוגי לטפל בתינוק שלנו למען הישרדותו. הבדלת התינוק שלנו אחרי לידה קורית גם היא על ידי מנגנון מורכב של הטבעה. התבעה. כמו שגוזלי ברווזים הבוקעים מביצתם ינועו באופן אינסטינקטיבי ויצעדו בעקבות הדבר הראשון שיזוז לפניהם, כמו שאוגרים יאכלו על ידי הוריהם אם מישהו זר יגע בהם, כשם שכבשה תניק את עוללה על ידי מנגנון מיוחד של יכולת זיהוי קולי שמאפשר לה לדעת מיהו הצאצא שלה, כך גם אנחנו בני האדם. ריח ומגע ראשוני הינם קריטיים להבנה הפנימית האינסטינקטואלית הפיזיולוגית של הקשר עם התינוק הספציפי הזה. מחקרים מאמרים אין ספור נכתבו על ה"בונדינג" הראשוני הזה.

אבל ההתנהגות בפועל בחדרי הלידה הייתה שונה לגמרי.

למה הפרידו?

רק בשנים האחרונות, אחרי מסע ארוך במחקר בעולם בחיפוש אחרי התנהלויות אנושיות בחברות שונות בתקופת הריון, הלידה וההורות הבנתי מה קרה.

אישה אחרי לידה זקוקה לשני דברים.

אישה אחרי לידה זקוקה למנוחה. מנוחה אחרי המאמץ הגדול והמרגש. מנוחה לקלוט ולהפנים מה קרה ומה קורה. מנוחה לגופה ונפשה. מנוחה שבה היא תהיה מוקפת באנשים שיטפלו בה.

והדבר השני המהותי באותו אופן הוא שהייה עם התינוק. תשעה חודשים היא אתו בסימביוזה מוחלטת. כל מה שקורה לה קורה לו. כל מחשבה שעוברת לה בראש עוברת דרך ערוצים אנרגטיים לתינוק שלה. הקולות הפנימיים נשמעים על ידי שניהם. היא יודעת בדיוק ( אם היא רק מקשיבה ומאמינה שהיא יכולה) מה קורה לתינוק שלה.

(המשפט הזה בטח יעלה כמה גבות אבל פירוט על הקשר בין האם לתינוק עוד מזמן שלפני היריון ידובר בפעם אחרת).

מה קורה בחברות מסורתיות.

כשאני מטיילת בעולם, רואה לידות במקומות שבהן הקידמה הטכנולוגית הרפואית עדין לא מיטבית, במקומות שבהם עדין קיימת קהילתיות ושיתוף בין חברות הקבוצה, הקומפאונד בגמביה, הכפר בהודו, באי נידח במדאגאסקאר או בכפר שאליו אפשר להגיע רק בטיסה באלסקה, במקומו האילה ראיתי התנהלות כזו:

הלידה מתרחשת במרכז רפואי קטן. או בבית.(זה כבר לא קורה הרבה, אני חייבת לציין. אבל גם בלידות שנכחתי בהן בבית חולים בהודו אמנם יש בידוד בין היולדות לבני המשפחה המחכים בחוץ אולם מיד אחרי הלידה כל נשות המשפחה מוכנסות לטפל בתינוק. התינוק אינו מופרד מאמו. למעט זמן קצר שמבחינתן נחשב זמן הלידה עצמה בזמן תפירה או טיפול מידי אחרי הלידה).

מיד אחרי הלידה היולדת מוקפת בנשות המשפחה/ הכפר / המיילדת, שבדרך כלל מכירה את היולדת עוד מלפני שהיא בעצמה ילדה, מיילדת שמכירה את היולדת כי הן מאותו הכפר חיות ביחד ושותפות כמו כל בנות ה"חבורה" לחיי יומיום לא פשוטים.

היולדת המוקפת בבנות משפחתה שוכבת על המיטה ומטופלת. הנקה קורית באופן ספונטאני על פי צרכי התינוק והאם . נותנים לה לאכול ולשתות.

דוגמאות לטיפול

במדאגאסקאר הם מאמינים כי יש צורך לכסות את היולדת בשמיכות רבות, בכובע וסוודרים גם בעיצומו של הקיץ ולכן בלידה שנכחתי בה היולדת שכבה על המטה עטופה כולה בשמיכות. והתינוק? שוכב ליד אמו. היא מניקה אותו או שלא עכשיו. היא ישנה מעולה. גם התינוק רגוע כי הוא ליד אימא. ומסביב? נשים עמלניות מסדרות מבשלות ושמות עין על התינוק ועל היולדת.

ביתי ואני קוראות לזה "שרשרת המזון". אני מאכילה אותה ביס ביס בזמן הנקה את ביתה התינוקת. ככה פעלנו בתחילה. מיד אחרי הלידה. נשים העומלות וטורחות אחרי הלידה להכניס מכונת כביסה, לבשל, לסדר, לטפל בילדים הגדולים, לעזור ליולדת להתקלח ולדאוג שהיא תנוח ותאכל כל צורכה, כך מתמלא הצורך הראשוני של טיפול ומנוחה ביולדת על מנת לאפשר לה לטפל וליצור את הקשר הטוב הבסיסי עם תינוקה.

ומה קרה בעולם הטכנולוגי המערבי?

מבנה המשפחה השתנה. מבנה של משפחה גרעינית שבה אני חיה עם בעלי/ בן זוגי וילדי במבנה פיזי ורעיוני מיוחד ושממודר ופרטי לנו. הכרת האנשים שיהיו אתנו בזמן לידה כמעט לא קיימת. למעט מצב שבו חברה/ דולה/ אימא/ בן זוג/ נמצאים אתנו בזמן לידה.

"קבוצת השווים" הנשים שייכות לאותה קבוצה שחיה ביחד, לומדת / עובדת ביחד כבר לא קיימת. האחווה הנשית קיימת באופנים שונים אולם היא אינה קבועה על בסיס של חיים משותפים.

ריחוק מההורים , באופן פיזי או מנטאלי או רגשי.

בלידה יולדת נמצאת עם בעלה / בן זוגה עם דולה , או אמה או חברה, במקום שאינו שיגרתי לה. הדרישות להחלטות רבות ומורכבות. ה"קהילה" הווירטואלית מנסה לספק צרכי קהילתיות הטבועים בנו כבני אדם.

ואז מיד אחרי תהליך הלידה קיימת התנגשות בין שני צרכים בסיסיים ביותר. יולדת אחרי לידה זקוקה למנוחה. על כך אין ויכוח. תינוק ואימא זקוקים לשהייה בצוותא. גם על כך אין ויכוח.

איך משלבים שני צרכים סותרים אילו?

משום כך "הומצאה" התינוקייה. לאף אחד לא הייתה כוונה "לגזול" אל התינוק מאמו. בנית התינוקיות נוצרה למלא צורך בסיסי. מישהו שישגיח על התינוק בזמן שאימא נחה. פונקציה שמחליפה את האחווה הנשית הקהילתית. שמחליפה את החברות עמוקה שקיימת בקבוצה של נשים המהלכות בשבילי החיים ביחד. שחוות את החיים עצמם במשותף. ולכן עד היום ישנן נשים , שבצדק, מצדיקות את קיום התינוקייה. הן צודקות!!! יש צורך בפונקציה הזו.

מה שקורה היום בעניין אפס ההפרדה הוא הרעיון המדהים של מילוי שני הצרכים הבסיסיים. לא עוד שמירה על התינוק כדי שאימא תוכל לנוח, על חשבון צורך בסיסי ועמוק מאין כמוהו, צורך שבונה אנושות שלמה שתהיה בריאה או חולה. צורך של חיבור ושהיה התינוק ליד אימא.

וזה פשוט. מאד. אמנם זה מחייב משאבים והערכות מורכבת ביותר על המערכת הרפואית, שגם ככה נמצאת בעומס בלתי אפשרי.

ויש לשים לב כי לא לכולם זה באמת מתאים.

אני שמחה שהגענו לימות המשיח הללו.

מעריכה את החשיבה המדויקת של מערכת רפואית. הבנה מעמיקה של טבע האדם וצרכיו הבסיסיים מגיחה ועולה מתוך דעות שונות ופחדים רבים.

שהחיינו וקיימנו והביאנו  והגענו לזמן הזה.