אתה האבא
אתה האבא. תיכף זה קורה לך.
מלא מדברים על זה שאתה נהדר ותומך באשתך/בת זוגך. אתה בעצמך אומר שמה שאתה עושה זה לרצות אותה. מה שהיא רוצה, "מה שהיא מחליטה -אני אתה".
נשמע מדליק. נשמע אוטנטי. נשמע מתחשב ולגמרי פתוח, טרנדי, תומך, ומעצים.
ואני רוצה לבוא בהפוכה על הפוכה ולדבר אתך על הגבריות החדשה. לראות , אחרי שנראה אולי ואולי נבין טיפה למה מתכוון המשוררת מה קורה אתך בעידן שבו להיות גבר מטרוסקסואל, יענו זה שמתחבר לצדדים הנשיים שלו, ששם את עצמו במקום התומך הזה מה זה עושה לך ומה זה עושה לה.
אז מה בעצם קורה עם הגבריות החדשה?
אני לא מומחית גדולה למגדר אבל אם אני רואה את המקום של השיח הנשי בזמן האחרון זה הולך חזק על "העצמה נשית". זה הולך על " לשבור את תקרת הזכוכית". זה מדבר על "תפסיקו להטריד אותנו מינית", שמור על הגבולות שלי ושלך, נמאס לנו מהאגרסיביות שלכם, מהפעלת הכוח והסמכות על מנת לשלוט ועוד כאילה ואחרים.
השתתפתי בסדנא קצרה השבוע. סדנא של טכס ריפוי בין גברים ונשים.
וככה זה הלך.
מעגל פנימי גברים. עם הפנים לחוץ המעגל. מעגל מקיף של נשים עם פניהן לתוך המעגל. מול כל גבר עמדה אישה. וככה זה התחיל- כל גבר תופס את עמדת הנוכח. להיות בעמדת המקבל ה"גברי". זא מה שיקרה בהמשך לא מדבר אליו אישית. הוא כרגע בעמדת המקשיב, הסופג, המחזיר גלי אמפטיה, סימפטיה וגלי אנרגיה טובה לזו שמולו. והנשים? עכשיו תתחילו לאמר "אני לא סומכת עליך כי……". וזה לא רק הטענות הספציפיות שיש לך במערכות היחסים שלך עם המין הגברי. את נציגת המין הנשי. דברי, שחררי, תכעסי, תבכי על מר גורלך. ספרי לו למה את לא סומכת עליו. כי הוא בוגד בך. כי הוא לא נמצא עבורך. כי הוא נותן לך עצות כל הזמן במקום להיות מכיל מקשיב ואוהב ותומך. ועוד ועוד ועוד..
ויש לצין שלא עומדים מול מי שמכירים אותו. גבר זר לחלוטין. אוקי. סבב אחד של "אני לא סומכת עליך כי…." ואני בתוך כל זה מוצאת את עצמי מתחילה למנות.
- אני לא סומכת עליך כי אתה לא יודע מי אתה
- אני לא סומכת עליך כי אין לי קונטרה ממך
- אני לא סומכת עליך כי איבדת כל עמוד שידרה מולי
- אני לא סומכת עליך כי אתה כל הזמן מחכה למוצא פי. שאומר לך ואסביר לך מה בדיוק אני רוצה.
ועוד רשימה ארוכה ארוכה. ואני מרגישה איך זה עולה בי. תחושת הבדידות המזהרת. ואני לא צעירה. ויש עלי איזשהו ניסיון של מלא שנים. ואני שומעת מסביבי את הנשים שמדברות
ועכשיו סבב הכעס:
"אני כועסת עליך כי…….."
- זנחת אותי
- כי בגדת בי
- כי לא היית שם בשבילי
ואני רק אומרת לו:
-אני רותחת עליך כי אתה סמרטוט.
אני כבר לא יכולה לסבול את הסבילות שלך הזו שמשאירה לי את כל העבודה.
- כי לא מספיק לי שתהיה כאן בשביל להעריץ אותי ואת עוצמתי
- כי אני כועסת בטירוף על זה שוויתרת לנו הנשים. שקל ונוח לכם לשבת בצד להסתכל בחוסר אונים על העוצמה המטורפת הזו שעולה וגדלה במעגלי הנשים, על הנשיות והמיניות והכוח שמגלגל את העולם הזה ואתם הולכים ומצטמקים
- או שלחילופין כדי להרגיש שאתה עדין בשליטה אתה מפעיל כוח. כוח רב מידי. כוח רע. מניפולטיבי. כדי שאפחד שתלך. כדי שאפחד להרים ראש ולהיות חזקה.
- ואני כועסת, מה זה כועסת, רותחת עליך על ה"אין עמוד שידרה".
- אני כועסת על זה שאתה משאיר לי את הברירה לתת לך את הגב כדי שתרגיש טוב עם עצמך.
נמאס לי להיות זו שאתה מסתכל עליה בעיניים כלות כיצד אני פורחת גדלה מתעצמת פורשת כנפים מסוגלת להכול, מנצחת את העולם, מרגישה, חווה, עפה, מגיעה לאורגזמות אינסופיות ואתה לא עושה כלום עם עצמך לגדול.
כי זה נכון שגם אתה פגוע. שגם אותך הקטינו וגם לך אכלו ושתו.
ואז השלב של " אני מבקשת ממך ש…….."
אז מה אני מבקשת.
שיהיה לך אומץ להיות גדול וחזק בפני עצמך.
שתלמד את עצמך.
מבקשת שתדע להתבונן פנימה לתוכך, להגדיר לך מה חשוב ומה פחות,
כי אני מבקשת דיאלוג. קונטרה טובה, של דיבור של שתי מעצמות-על שלא נסמכות על פחד וכעס.
ואיך זה מתקשר זמן לידה?
"אני כאן כי לאשתי זה חשוב"
טוב חאלס!!! ומה דעתך על זה?
ברור שהיא בהריון. ברור שזה הגוף שלה. אבל זה של שניכם.
ואם אתה מעביר חוץ מהאחריות לשאת את התינוק בבטן על כל המרכיבים של הענין, אם אתה גם מעביר לה את כל האחריות של ההחלטות, אתה לא מתערב, לא משקף, לא מעלה השגות ורצונות,
כי אז תחושת הבדידות מועצמת. ונהית בלתי אפשרית.
ושלא תבין אותי לא נכון. לא הטלת מרות וסמכות חיצונית. כי ככה גדלתי וככה עושים ואני אכריח אותך בכוח לעשות אתמה שאני מאמין בו.
לא ולא.
אלא דיאלוג. מה אתה מרגיש עם זה? מה זה עושה לך בבטן. מה המחיר שאתה תשלם מעצמך על הוויתור
כי מה שאנחנו צריכות זה דיאלוג. לא כוח. מישהו שייתן לי את הקונטרה ממקום מאד אוהב ואכפתי.
קשה הא?
להיות חזק בלי להפעיל כוח.
קשה הא? להסתכל פנימה לבדוק מה באמת קורה בנבכי נשמתך. אתה לא רגיל לזה. ואולי הבקשה שלי מוגזמת
אולי הבקשה שלי היא של בנית משהו ששפתו היא נשית.
בעייתי, אני מודה.
אבל כדי להיות נהירה וברורה.
להגיד "אני עושה מה שהיא בוחרת", משאיר אותנו לבד. בבדידותנו המזהרת.
וגם ככה זמן הריון וזמן לידה הם זמנים שבהם אנחנו הכי חשופות והכי לבד. כי למי כואב הגב בהריון? מי הולכת לתרגל יוגה להריון? מי תישא את הצירים בזמן הלידה? מי תחשף טוטאלית לפני אנשים אחרים, צוות חדר לידה וכל מיני כאילה שיבואו לראות? מי משתנה לה הגוף בהריון? אני.
ותחושת הבדידות כואבת וקשה. ובזמן המקודש הזה שבו אנחנו מוכנות לשאת הכל כדי ללדת, בזמן הזה אני צריכה שותף. שותף שיגיד מה הוא חושב. שידון איתי באפשרויות וגם יספר לי מה הוא מרגיש. שותף שיהיה מכיל ותומך וגם רגיש ופגיע וגם חזק ויודע.
אז בבקשה.
תהיה שותף. לא נגרר.
תהיה גבר עם יכולות הקשבה אמפטיה וסימפטיה. אבל אל תוותר על עצמך. אנחנו צריכות אתכם. צריכות את הכוח הגברי המסדר את גבולותינו הסוערים. שתהיה מיכל עבורי כדי שאוכל להיות מיכל עבורנו. עבורי ועבור ילדנו שבדרך.
אני הסוערת האוקיינוס המשתנה כל רגע ורגע, שיש את מעל המים והמון מתחת למים, האני הזו שמתעגלת לי בבטן והגוף, שיש בי המון סערות וגם מלא שקט, אני זו שצריכה אותך
אותך המכוון מטרה. שהולך בקו לינארי שגם מתקדם וגם משמש כגבולות. שנהיה שם עם התנועתיות המעגלית ועם הקווים הישרים זו לזה.
אל תוותר.
תפסיק להיות סמרטוט.
רוצה אותך מולי בגובה העיניים. לא פוחד ולא משליט טרור. מולי. ביחד.
