אנחנו נוסעים ברחובות המסועפים במוסקבה. מרינה המיילדת, על ברכיה מפת רחובות. אין ווייז ואין שמות לרחובות. בעלה נוהג ביד אמונה במכונית הקטנה ואני מאחור. הוזמנתי לעזור בלידת בית.

השעה 11 בלילה ואני הגעתי לכאן, למוסקבה לפני כמה שעות. מרינה שקטה עניינית. ללידה היא מביאה עמה תיק קטן, לא יותר. בתיק יש לה דופלר, סטטוסקופ, שפופרת קרן, המון הומיאופתיה בבקבוקים קטנים ואולי עוד כמה משחות. זהו. בלי בריכה, בלי כדור פיזיו, בלי ציוד הנדסי כבד .

נכנסות לבניין השיכון העצום. רכבת ארוכה ארוכה של מבנה קומוניסטי אפור וחמור סבר. בפנים מבוך, פתחים ומחילות. ראשית, דלת ברזל ענקית וכבדה בכניסה הראשית שנטרקת אחרי גבנו. עתה יש מולנו דלת נוספת. הדלת הזו נעולה ויש קוד עם אינטרקום לקונסיירג' שפותח אותה מבפנים. אנחנו עומדת בשטח הצר בין שתי הדלתות, מרינה מקלידה את הקוד. הדלת נפתחת,  מסדרון שמתפצל ימינה ושמאלה למעליות. יש כמה מעליות בבניין וכל אחת עוצרת בקומות אחרות. מרינה מנווטת ואני אחריה. לאורך הקיר תלויות בצפיפות שורות שורות תיבות דואר ישנות בכל מיני גדלים וצבעים. קיר שלם של תיבות דואר. אנחנו עולות במעלית לקומה הנכונה ואז שוב מסדרון ושוב דלת, ושוב מסדרון, כל מסדרון צר מקודמו, עד שסוף סוף אנחנו עומדות מול הדלת, וגם כאן לפני הכניסה ישנה מבואה מוארכת, צרה עוד יותר. ליד הקיר מדפים צפופים עם מקום לאופניים והמוני זוגות מגפיים ונעליים. אנחנו חולצות נעליים ומשאירות אותם שם. כך נוהגים כאן כולם, בכל הדירות ובכל הבתים.

אנחנו נכנסות פנימה.  הדירה עצמה בנויה מסדרונות ודלתות שכולן סגורות. המבואה הדחוסה מובילה למטבח קטנטן וסגור שמוביל למסדרון המשמש גם פינת עבודה עם שולחן מחשב. לאורך המסדרון דלתות סגורות, והכל לוטה בחשכה כי כבר לילה ומאוחר וגם צריך לחסוך בחשמל.

דירה רוסית טיפוסית. ממש מעין מבוך. עמוסה בחפצים, רהיטים, ספרים, איקונות, תמונות נוף פסטוראליות, תמונות של בני במשפחה והמון חפצי נוי. עמוס עמוס צבעוני ודחוס.

הזוג אקדמאים, אנשים עובדים, מהנדסים אולי, אנשים רגילים לגמרי. הם קיבלו אותנו במטבח הקטן, שמאכלס בתוכו גם כלוב תוכים ושלושה חתולים שצצים ומגיחים מידי פעם ממסתרי הדירה. הבעל גבר גבוה מאוד ורחב, וגם היא אישה לא קטנה עם רעמת שיער ג'ינג'י בוער, ויחד הם ממלאים בגופם כמעט את כל שטח המטבח. מרינה מדברת עם האישה ברוסית. "תכירי, ציפי." היא הציגה אותי בפניה. "פרבייט." אמרתי בחיוך, וזהו, מאותו רגע נהייתי כמו דג. רק מתבוננת ומבינה. לא אומרת דבר.

יש קצת צירים. האישה מדווחת, ובינתיים אנחנו יושבים כולם בנחת במטבח. שותים תה, אוכלים לחם רוסי עם גבינה ונקניק ומחכים. העניינים מתנהלים בעצלתיים, אף אחד לא מזדרז וגם לא מתרגש במיוחד. מרינה מכינה תערובת מכל מיני עשבים שהיולדת קנתה לפני כן וחולטת לה תה. את התה היא שומרת בינתיים. זה לא לעכשיו.

אחר כך אנחנו עוברים לאחד החדרים. מהמטבח, דרך המסדרון, דרך הדלת שמאחורי שולחן המחשב. מרינה מנהלת את העניינים בשלווה ובשקט. "הולכים לישון." היא אומרת ומביאה שמיכות לכולם.

הפעם האחרונה שישנתי במיטת קומותיים למעלה היתה, להערכתי, בצבא, אבל עם זאת ישנתי מצוין. בחמש בבוקר התעוררתי. היה נשמע כאילו מישהו מסדר את החדר, והייתי בטוחה שזהו, הולכים. הלידה לא תקרה בשלב זה. יש עוד זמן כנראה, אלא שאז הסתבר שהיולדת כבר נמצאת בעיצומה של לידה. בצירים עמוקים ותכופים.

מסג'?! סימנתי לה בתנועות ידיים. היולדת הצביעה על משחה. בשקט עיסיתי אותה, בדממה. מילה אחת לא נאמרה בינינו. רק מידי פעם שאלתי "גוד?" והיא ענתה "דה." זהו. אף מילה. שקט דממה. ריכוז פנימי מוחלט.

כל העת מרינה בחדר. גם היא בשקט, כמעט ולא אומרת מילה. מתבוננת בשלווה ביולדת. בצד דולק נר, ומרינה יושבת בדממה. בשש וחצי בבוקר היולדת הגי'נגי'ת הבוערת ובעלה הקוזק העצום בחדר האמבטיה הפצפון. היא נכנסת למים, הוא מוסיף מים חמים מהמטבח מידי פעם. הציפורים כבר התעוררו בחוץ. השמש עולה, בוקר צלול וכחול. ופה בבית שומעים קולות מקלחות וקומקומים שורקים מהדירות שליד, ילדים מפטפטים חביתות מיטגנות. וכאן שקט. . לאט ובשקט.מרינה מציצה  בעדינות, שואלת , משפט קצר. נענית בהנהון חרישי. אפילו פעם אחת לא בדקה אותה במשך כל הלידה. לא היה צורך. הכל מתנהל בשלווה. בינתיים סידרנו על המיטה סדיניות וניילונים שהיולדת הכינה מראש, ואני גם קיפלתי קצת כביסה וסידרתי בסלסלות. שיהיה נקי ומסודר.

אחרי ההשהיה הקצרה באמבטיה הלידה התקדמה, והחלו צירי לחץ. רק היולדת, מרינה אני בחדר. הבעל מחכה במטבח. הילדים ושאר בני הבית ישנים. היולדת לוחצת בעמידה, ומרינה רוכנת מתחתיה. היא עולה על המיטה. הלידה מתרחשת בשקט, היא פשוט קורית מעצמה. היולדת בשיא הריכוז. מרינה עומדת לצידה, תומכת בה בלי מילים וגם בלי מגע. היא לא עושה דבר אקטיבי, רק נותנת ללידה להתרחש מעצמה. לא מעסה, לא תומכת בפירנאום, לא נותנת הוראות, לא מעודדת, לא מתרוצצת, רק נוסכת סביבה תחושת בטחון אינסופית ושלווה. בשקט, בקדושה. התינוק החל לצאת. בדרך כלל אני לא מסתכלת לראות את התינוק המגיח. בלידות שאני מלווה אני עומדת בשלב הזה בסמוך לראש היולדת. מלטפת מחייכת אוהבת , נמצאת ליד. היולדת רכונה על המיטה  שעונה על ידיה וברכיה. ריר יוצא , גם דם, בליטה מתהווה בפתח היא נואקת כמו חיה. מרוכזת, סמוקה, מזיעה, פוערת פה, נוהמת .אחר כך הגיח הראש, נשימה , פיסוק רחב עוד אנקה חייתית, עוד צליל ממעמקים והתינוק בידים שלה. בשלווה,באושר בחיוכים, בציחקוקים קצרים ובמחיטת אף דמעות בעיני שלושתינו. התינוק מונח על הקוזקית האדמונית, היא מחבקת אותו מלקקת אותו לוחשת וממלמלת מילות נחמה, מריחה אותו מסתכלת, הוא פועה פעיות רכות, משתעל קצת נהיה ורדרד ,פלומה צהובה אפרוחית על ראשו, בהיר כמו שמש זהובה על אלומות החיטה. האבא נכנס,  שתי הבנות הגדולות נכנסות לחדר אף הן. משפשפות ידיים , מפהקות ופורצות בקריאות שמחה לבן המשפחה החדש. הסבתא , עצומת ממדים אף היא, בכותונות פלנל פרחונית, בנעלי בית חומות מהוהות, נכנסת לחדר.

אחר כך ישבנו במטבח ואכלנו. היולדת קמה, התקלחה. מרינה ואני ניקינו וסידרנו, והבעל הפעיל מכונת כביסה. התחבקנו, התנשקנו, הבעל של מרינה הגיע לאסוף אותנו וזהו. הסתיימה הלידה. בלי דרמה, בלי מתח או לחץ, בלי רגשות עולים על גדותיהם, רק שלווה עמוקה, שלמות. פשוט.